היחסים שלנו עם אוכל הם רגשיים לחלוטין. אני יודעת שזה לא מחדש לכם הרבה
אבל עם השנים כמטפלת בתזונה זה מאוד מתחדד אצלי ואני מתייחסת לזה הרבה יותר בתוך הטיפול.
אחד הדברים המשמעותיים זה אוכל ילדות. אצל רובנו האוכל שנתנו לנו ההורים מסמל אהבה ללא תנאי. קבלה. ולכן תמיד נרצה לחזור לאכול אוכל כזה ברגעים קשים. זאת הסיבה שלכל כך הרבה אנשים בארץ קשה לוותר על שניצל - מאכל ילדות נפוץ ואהוב. שתמיד נחזור אליו כשנרצה להרגיש בית - ביטחון.
יש אנשים שבזמן סטרס - לא יאכלו כלום (אנשי ואטה) ויש כאלה שיאכלו כל מה שהם רואים (אנשי קאפה).
אלה שני הצדדים של תגובה רגשית שמתבטאת באוכל.
אחד הדברים שמפתיעים אותי מאוד כמטפלת זה שאנשים חולים מאוד לא תמיד יסכימו לעזור לעצמם באמצעות התזונה. גם כשברור שתזונה הכרחית במקרה שלהם.
בין אם זה חולה הסכרת שהסברתי לו שאכילת עוד עוגה עלולה לגרום לו לאבד את הרגל. והסביר לי שעדיין יעדיף עוגה.
ובין אם זה חולה הקרוהנס (דלקת מעיים כרונית) שהעדיף לקחת תרופה קיצונית שהורסת את המערכת החיסונית על פני לעשות שינוי תזונתי.
לכן בטיפול בתזונה יש צורך במטופלים
שמסוגלים רגשית לעשות את השינוי התזונתי.
ואחד הדברים שמפתיעים את המטופלים שלי לא פעם
היא ההתייחסות שלי לצד הרגשי, מעבר לצד הפיזי של הטיפול.
חשוב לי מאוד להבין את המצב הרגשי שלהם. ואת התפקיד שהאוכל ממלא בחיים שלהם.
הרבה פעמים אעדיף
שהמטופל יצא לאכול עם החבר'ה בעבודה אוכל פחות טוב,
על פני להשאיר אותו לבד במשרד לאכול אוכל בריא יותר, כי הבידוד שלו עלול לפגוע בו וליצור סטרס.
איזה תפקידים האוכל ממלא אצלכם בחיים? מה נשאר לכם מאוכל הילדות? באיזה מקומות בחיים שלכם האוכל מייצר תקיעות או בעייתיות? ואיך אתם יכולים לעשות עבודה רגשית שתוביל אתכם לאכילה בריאה וטובה יותר?
בתמונה - אנה שלי בגיל שנה מדגמנת אהבה לאוכל
